עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

בת 40
אמא
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
01/10/2018
01/10/2018 14:15
DEARMOM
אלוהים, שערי שמיים, אושר, בריאות
יקרים שלי , אתמול היה יום די נחמד , למרות שקמתי עם ראש מפוצץ בגלל ההורמונים , הזמן הזה של החודש . 
לקחתי מאבא ואמא את עגלת הקניות של המבוגרים , עגלה גדולה שהכל נכנס לתוכה , והלכתי לסופר ולירקן . קניתי מצרכים וחזרתי הביתה . 
אירחתי בערב את המשפחה הקרובה , והכנתי מלא סלטים , ותוספות , והייתי גאה בעצמי . בעלי הכין על האש את הבשר . 
היה נחמד . 
אני חושבת שעשייה זהו דבר בריא , לשבת ולא לעשות כלום לא גורם לנו בני האדם להנאה , מה שגורם לנו להנאה הוא אתגרים שממלאים אותנו , אז אני מנסה , מנסה בכל כוחי לשפר , לתקן , להיות חזקה . לא בשבילי , אני כלום אני שקופה , בשביל הילדים שלי . 
אתם יודעים שאתמול בחצות נפתחו שערי שמיים ? וזהו הזמן שבו ניתן לבקש משאלות מאלוהים ?  לא , אני לא דתייה ולא שומרת מצוות , אך ביקשתי , אתמול ביקשתי בלילה בריאות ואושר גם לעצמי , למשפחה  ולכולם . 

0 תגובות
שקרים שקרים שקרים
01/10/2018 16:26
DEARMOM
שקרים, ראיון, צבא, אשפוז, חותמת
כתבתי כבר את הפוסט הזה , והוא נמחק יקרים . 
עכשו כותבת הכל מחדש . 
צריך להעתיק את כל מה שכותבים לפני שמנסים לשמור , לפעמים זה נעלם , וזה הכי מרגיז שבעולם . 
שקרים , שקרים לבנים , אז מה עושים בכדי להצליח בריאיון עבודה , מסלפים טיפה את האמת , תקופה אחת קצרה תקופת הצבא , הופכת להיות באמצעות שקר אחד לבן קטן , לשירות לאומי חונכות לילדים מיוחדים . 
אין ברירה ואין מה לעשות . אחרת שואלים שאלות מיותרות , וגם כאשר שואלים , מנסים לענות על כל שאלה בחזרה , ולהסביר שזאת היתה בחירתי או שאני שומרת תורה ומצוות הכי פשוט . 
לא אוהבת לשקר , אך כאשר אין ברירה אז אין . 
פעם ניסיתי להתקבל לעבודה בתור אופר , האם בבית שאלה שאלות , ואני בטיפשותי אמרתי ששרתתי בצבא פה ושם , בערב היא כבר טילפנה אליי וצרחה עליי בטלפון שאני שקרנית ורמאית . האם שירתה בצבא בתור קצינה , וקראה את כל החומר שקיים בצבא עליי , מן הסתם על האשפוז , הקב"נ הפטור מהצבא עקב אי כשירות לשרת , חותמת בתוך פנקס . חתום ונעול . 
חותמת של 21 - מספר שרחוק שנות אור מהמספר 97 . 
97 - פרופיל רפואי מושלם וכשיר במאת האחוזים 
21 - פרופיל רפואי נפשי - איננו כשיר כלל 
קשה לכתוב את הספרות הללו , אך זאת המציאות , כמה שזה כואב , כמה שזה גורם להרגשת בידול נוראית , כמה שזה לא צודק , כמה שזה נפלא שיש הורים שהופכים את העולם , לפחות שילדם יתנדב לצבא , ואצלי כלום . אף אחד לא נלחם עבורי , למרות שכל כך רציתי להיות שם , ובטוחני שגם הייתי מצליחה . חלום , חלום שנשכח . 
אני ? לא אוהבת לשקר , בדרך כלל אני אדם ישר מטבעו אך כאשר יש חותמת גומי על המקרה שלי , ותיק עב כרס בבית החולים שבעצם מחזק את הטענה שאני הקטנה והחמודה , דפוקה , לא שקטה (כאשר מקבלת כדורים וזריקות ) ועושה הרבה צרות , קצת קשה להתחיל לספר את האמת , וחייבים להסתירה בבטן פנימה , אף אחד לא צריך לדעת , בושה . 

"בושה למשפחה שמישהו יידע כזה דבר - ולכן אף אחד לא יודע 
למעט בודדים בודדים פחות מעשר אצבעות . 
0 תגובות
מה קרה לי בגלל ...
01/10/2018 14:29
DEARMOM
כדורים, אפילפסיה, פסיכיאטריה
אז נכון ! כאשר הייתי קטנה . הייתי שם ! זה מה יש ! 
אבל התופעות שקרו לאחר מכן היו קשות מנשוא . 
קודם כל הכדורים שגורמים לתופעות לוואי , שמשתקים , שלא נותנים למוח לעבוד כמו שצריך , הגלגלים מסתובבים ונעצרים . 
והכי נורא שבעולם , שפתאום התחלתי ליפול , הידיים רעדו לי , כל מה שהחזקתי ביד נפל , וניסיתי להסתיר זאת בכדי שאף אחד לא יראה , ופעמים רבות גם נפלתי במדרגות , והייתי חסרת שווי משקל ,  ואף אחד לא ידע למה , יקרים שלי . 
עד שביום בהיר אחד , לאחר אינספור בדיקות ותחילת התקפים ופרקוסים קשים יותר , אבחנו שיש לי אפליפסיה . הכי מרגיז בעולם , הוא שלא נולדתי עם המחלה הזאת , לא קיבלתי אותה בגיל העשרה שבדרך כלל זהו הגיל שמאבחנים מחלה זו , לא עברתי שום תאונה , ולא קיבלתי מכה בראש . 
אז מה כן , הכדורים , ברור . 
הכדורים הפסיכיאטרים גרמו לי לאפליפסיה , היה מאוד עצוב שזה לא הסתיים , ולאחר כמה שנים שכבר לא הייתי שם , והכל נגמר והכל עבר , זה מה שקרה . אי אפשר לברוח מהעבר ואי אפשר להתקדם .  
קראתי וחקרתי את הנושא בגוגל , וגיליתי שהכדורים שנטלתי , גורמים לכך . 
כיום כבר שנים רבות , אין לי שום דבר , אין לי התקפים , אך אני נוטלת לצערי כדורים לכל החיים במינון נמוך יחסית בכדי לשמור שלא נדע , שלא יהיה כלום . 
למרות כל זאת , המשכתי בדרך , עבדתי , והמשכתי לרוץ כמו פנתר , אבל פנתר פצוע וחבול מבפנים . 
0 תגובות
צבא 01/10/2018
29/09/2018 18:38
DEARMOM
צבא, שירות לאומי, אכזבה, תסכול, כאב
לאחר שסיימתי תיכון , ואפילו קצת מהבגרויות . קיבלתי ביום בהיר אחד צו ראשון . כמה קפצתי משמחה . כמה הייתי מאושרת , ניגשתי לצו הראשון עברתי את הכל כמו שצריך , כמובן שלא סיפרתי כלום לאף אחד . 
לאחר כשלושה שבועות קיבלתי זימון נוסף לקב"נ וכאן התחיל הבלאגן , ונכנסתי ללחץ . יודעים , ברור שיודעים . לא ניתן להסתיר את מה שעברתי בבית חולים ממשלתי הכל עובר כמו במהירות האור . 
וגם ההרגשה שלי הפנימית הפכה להרגשה של פספוס . שוב זה רודף אותי . עד שכבר הצלחתי לחזור לחיים , לחזור לתלם , שוב גופי הקט דוחף את עצמו מתחת לפסי הרכבת , שוב צריך להילחם ולצאת לעבר העולם הגדול . 
אז עברתי את המפגש עם אותו קצין בריאות הנפש , והמפגש היה בסדר גמור . רק שעשיתי טעות אחת . 
כתבתי מכתב לצבא , בגלל הפחד , בגלל הפחד שלא אתקבל . ולאחר ששלחתי את המכתב שכתבתי בעצמי דרך אגב , קיבלתי בדואר את הפטור . 
אף אחד לא נלחם איתי ביחד , אף אחד לא עזר לי , ואני כל כך רציתי . אך זה מה שיצא בסוף . 
אכזבה גדולה , והרגשה של עצב עמוק . 
חלום : גם עכשו בגילי המופלג הייתי מאוד רוצה לסיים את השלב הזה בחיי , לשרת בצבא הגנה לישראל , אני חושבת שזה רק היה עושה לי טוב , והייתי מאוד מצליחה . 

לאחר תקופה כלשהי ניסיתי להתקבל ואף התקבלתי לשירות לאומי , בחרתי בתחום שירות בתי הסוהר זה כבר היה בגיל מבוגר יותר משהו כמו 20 21  , ונסעתי לסמינר היכרות של שלושה ימים . 
ושם נתקלתי באכזבה נוספת , לאחר שמילאו את פרטי האישיים כמו שעשו לכולן , החליטו שאני מבוגרת מדי ושלחו אותי הביתה . 
אכזבה נוספת . 
מדוע הייתי צריכה לעבור את כל זה , מדוע . 
אלוהים בוחן אותי , ורצה לבדוק כמה אני חזקה . 
0 תגובות
29/09/2018 16:08
29/09/2018 16:48
DEARMOM
בית משוגעים, משוגעת, כדורים, תסכול
חזרתי הביתה בכוחות עצמי מהפנימיה באוטובוסים . אבא ואמא התפלאו שחזרתי כל כך מהר , שלושה חודשים של ילדות שנשארו בתחום הילדות , ללא התבגרות מהירה , גרמו לי לחוש בצורך שוב להיות בבית , שיעשו בשבילי הכל . עצלנית שכמותי לא מחונכת , מדוע לא נשארתי לא יודעת אולי הקושי , אולי חוסר היכולת להיות לבד , אולי הגעגוע למוכר לאהוב , חוץ מזה רוב הילדים שנותרו שם היו ילדים שלא היה להם לאן לחזור , ולי היה בית , ולי לא היה חסר כלום , כנראה . למעט קצת בטחון עצמי מכוון שאף פעם לא הייתי הפייבוריט , וכוחות להגשים את עצמי , אף אחד לא לימד אותי , אף אחד לא הכריח , אף אחד . 
חזרתי לבית הספר הישן , והתחלתי ללמוד , קצת קשה פתאום ללכת , לחזור , להתחיל שוב , להשלים את מה שחסר , אך זה מה שהיה וזהו . 
יום אחד בשיעור אומנות במקלט רבתי עם ליאורה , ליאורה הבת זונה , היתה תלמידה טובה מאוד , פייבוריט בכיתה מה שנקרא כיום מקובלת , או מלכת הכיתה , ובאמצע השיעור התחלנו לריב בקולי קולות . 
באיזה שהוא שלב , יצאתי , ונשארתי לשבת במסדרון בוכה , בכי תמרורים , גם לא הסכמתי להיכנס לכיתה שוב , הרגשתי חרה ועוד חרה ועוד , לא זוכרת כל דבר , אך זוכרת שניסו לשכנע אותי שאחזור לכיתה , ואני בשלי , בוכה . 
מפה לשם , עבר זמן , ואז קראו לאבא ואמא , הם הגיעו והיה כל כך כיף שבאו לקחת אותי . 
בבית הספר אמרו להם שאני לא מרגישה טוב , ושיקחו אותי למגן דוד אדום , אך חברים יקרים שלי , לא הייתי פצועה , ולא שוטטת דם , פשוט רק בכיתי , דבר טבעי . דרך אגב , היום מאוד קשה לי לבכות , בכדי שאבכה צריך באמת לקרות משהו שיגרום לי לעצב נוראי . אני לא הטיפוס הבכיין , מאוד קשה עם עצמי ,  בוכה מבפנים , סגורה . 
במגן דוד אדום , לא ידעו מה לעשות עימי , בדקו אותי פיזית , ולא אבחנו שום דבר , ילדונת מקסימה בת 14 שמחה (כבר יצאתי מבית הספר אז כן , שמחתי לקבל יום של חופשה עם אבא ואמא) , ושלחו אותי לבית חולים למיון ובדיקה נוספת . 
בכל המהלך של הסיפור הזה , לא הבנתי כלום , פשוט כלום , לקחו אותי מפה , לקחו אותי משם , לקחו אותי לשם , אבל שמחתי מהחופשה הקטנטונת שזכיתי בה . 
בבית החולים הכניסו אותי לחדר סגור עם אמא , ולא הבנתי מה רוצים ממני , אז קצת התנגדתי , גם רצו שאתקלח , ולא הבנתי מה רוצים ממני וסירבתי בכל תוקף . החדר היה סגור עם חור הצצה מלבני , ובחדר גם היתה אמבטיה גדולה ומגושמת . קצת מפחידה כל הסיטואציה . בייחוד שלא יודעים מה צופן העתיד , תחזירו אותי הביתה בבקשה . 
בבוקר , הכניסו אותי לאמבולנס , האלונקאי ביקש שאשכב ואני סירבתי , ושוב ביקש שאשכב ואני סירבתי , אני לא פצועה , אני לא חולה ואין שום סיבה שאשכב , הגענו לשם . עדיין אני לא יודעת מה זה שם . ולכן קוראת לזה שם . 
יצאתי מהאמבולנס בהליכה קלילה , טיפסתי על המדרגות  , והגענו , נפתחה הדלת . 
ילדים , בני נוער , אנשים שאני לא מכירה , אחיות בלבוש לבן , אולי גם רופא אחד או שניים . 
לא מבינה , לא מודעת , לא כל כך מבינה מה עושה כאן , ולאן הביאו אותי . אבל זורמת . 
תמיד נחמדה לכולם . לא עושה רע לאף אחד . 
מכאן והלאה נאלצתי להישאר במקום הזה כמה ימים טובים , ימים שבהם סירבתי בכל תוקף להישאר שם , ימים שסגרו אותי בחדר , ימים של מקלחת עם מים רותחים כאשר סירבתי להתקלח , ימים שלא הבנתי מה רוצים ממני ורציתי הביתה , ימים קשים . ימים שבהם החליטה משפחתי היקרה בהמלצת הרופאים שמקומי איתם , בלי לשאול הרבה שאלות , משפחה של תמימים , מטומטמים , שלא הבינו את ההשלכות של הדבר הזה . 
לא כל המשפחה ידעה , מכוון שזאת היתה בושה , ולכן רק אבא , אמא , ואחותי הגדולה ידעו . כל השאר לא ידעו כלום , סוד כמוס , הילדה נעלמה ואף אחד לא יודע לאן . 
לאחר כשבוע ימים חתמו על מסמך בו אשאר שם לטיפול , ואז התחילה שרשרת עצובה ומתסכלת שאין ממנה דרך חזרה . 
זריקות , קשירות , כדורים , רעידות בידיים , תופעות לוואי . 
תתארו לכם את ההרגשה , שאני בת 14 , ולא יכולה לכתוב את השם שלי , לא יכולה לענות על שאלות של כיתה א' , שהידיים לא עובדות , שהרדיו בגלל הכדורים מדבר אליכם , שאתם בוכים בלי סיבה , שאתם הולכים מכות עם אחות ומקבלים צלקת לכל החיים (מזל שהצלקת מתחת לסנטר ולא רואים אותה) , אלימות , מפגש עם אנשים קשים מאוד . 
תתארו לכם עולם , עולם משוגע . רצועות של בד המחוברות למיטה בידיים וברגליים ואתם שם באמצע. 
אתם לא משוגעים אלא רק שחקנים בסרט אמיתי , אתם חולמים , זה לא אמיתי מה שקרה . הלוואי. 
שם , זהו בית משוגעים . 
ושם הייתי בילדותי . 
וזאת הצלקת שנותרה לי בבטן , הצלקת שקשה לה להגליד . 


4 תגובות
29/09/2018
29/09/2018 15:27
DEARMOM
שם, תסכול, ילדות
כן גם אני הייתי שם . 
הבושה , העילבון , היציאה מהכלא אל עבר העולם הגדול , זה היה קשה ! אך שרדתי , שרדתי והצלחתי בכוחות עצמי להגיע עד הלום . יש כאלו שלא שורדים וממשיכים כל החיים לחיות באפלה , או בחלום , אני הצלחתי , הצלחתי להגיע למשהו בחיים . למרות ששנה שעברה בגלל העבודה התחלתי לחוש תסכול , ועצבות ולכן הגעתי עד הלום , לכתוב לכם יקרים . 
לנסות להוציא את כל הקשקע מבפנים , מהבטן , להרכיב את הפאזל , לסדר את הראש שעובר תהפוכות מדי פעם , שנכנס לעצב תהומי , אפילו שאין לו בשביל מה . 
גיל 14 עושה ביביסיטר ברחוב השני לשני ילדים , יסמין וארי , נהנית מצפייה בקלטות הדיסני שלהם למרות שפעם אחת הכנסתי קלטת לצפייה וראיתי את האמא מתקלחת עירומה כביום היוולדה , טוב לא מתקלחים עם בגדים , אך אצלי בבית לא היה מצב שאבא יצלם את אמא בפוזיציה הזאת עירומה  , לי בבית אין קלטות וגם אין וידאו , אין לנו הרבה כסף בשביל דברים כאלו . את האבא הכרתי בחוג ציור הוא היה צייר מפורסם , והאמא פסיכולוגית , וביום בהיר אחד הציעו לי לעשות ביביסיטר בתשלום , הסכמתי כמובן , מדוע לא להרוויח קצת כסף ? 
יום אחד באמצע החוג ראיתי עלון של הפנימייה התיכונית לאומניות , תמיד אהבתי דרמה ותאטרון , ותמיד רציתי בתוך תוכי קצת לברוח מהבית , לא שהיה לי רע , בת זקונים שמקבלת הכל , ילדה לא מחונכת במיוחד , לא עושה צרות או משהו , אך קצת לא יודעת מה זה לא . רק כן וכן . וככה לא מחנכים ילדים , פשוט לא . חייבים להציב גבולות . 
וכרגיל כאשר אני רוצה משהו , אני מקבלת ! שיגעתי את אבא ואמא שוב ושוב ושוב ושוב , עד שהסכימו שארשם לשם בתנאי פנימיה כמובן , זה היה מאוד רחוק ממקום מגוריי . 
אני פנימיה ? קצת מפונקת בשביל זה , ילדה ללא גבולות , ילדה שלא יודעת להבחין בין טוב לבין רע , ילדה שלא יודעת להתאמץ בשביל להשיג משהו , כן , מאוד ביקורתית כלפי עצמי , אך ככה חונכתי.  
כנראה בגלל כל הסיבות שהוזכרו לעיל , הרגשתי צורך לברוח , צורך לקבל קצת מרות ממישהו . 
כל הילדים נפגשו בתחנת רכבת צפון , ושם נסענו באוטובוס לכיוון מקום מגורינו החדש , התחברתי עם שתי בנות , זה מה שאני זוכרת לפחות . זה היה ממש מזמן . 
שם לא כל כך התחברתי , אני לא עצמאית , אני לא מסוגלת להיות לבד , היה לי קשה , וכנראה שעדיין הייתי צריכה את אמא ואבא לידי , אז ביום בהיר אחד ארזתי תיק , ואת עצמי , כולל הכל וכל מה שיכולתי לקחת , ונסעתי הביתה לבד . מרחק עצום , אני הקטנה לבד .  בחזרה . 
אבל זה לא היה שם . שם היה מקום אחר . 


2 תגובות
29/09/2018
29/09/2018 13:20
DEARMOM
מחשבות, אושר, כמיהה, אמא, שם
אנשים יקרים שלי , כבר השעה 13 
בעלי הלך לעזור לשכן , ואני רצתי למחשב לכתוב . לא תמיד אני יכולה לכתוב מכוון שכולם בבית , וכאשר מישהו עובר לידי , אני תמיד מחליפה את המסך , או סוגרת אותו . לא רוצה שאף אחד יראה מה אני כותבת . 
ביום שלישי אני חוזרת לעבודה , אני חייבת להיות חזקה , לקום בבוקר עם אנרגיות חדשות , להכין סנדווצים לילדים שלי , ולתפקד כמו אמא . כן אני אמא , לשני ילדים מקסימים , וגם בעלי , בעלי היקר , מנסה , כן , מנסה קצת לשפר את מצב רוחי . 
לפני כמה ימים חגגתי יום הולדת , האמת שאפילו עוגה עם נרות לא כיביתי , אף אחד לא דאג לכך , מזל שבפייס כל כך הרבה אנשים איחלו לי מזל טוב , אני עוד כאן . 
הפייס אומנם מאוד צבוע בעיני , חלק מהאנשים מעלים תמונות ובתכלס הכל מאוד לא אמיתי , בוודאי שחלק כן , אך העולם הגדול הוא לא קל , ולכל משפחה יש את החבילה שלה . 
חבילה מלאה בכל טוב , גם כאלו שנראים מאוד מאושרים , לא תמיד הם מאושרים. 
מהו הסוד ? אני מנסה למצוא אתכם ביחד את הסוד . אני לא חושבת שכסף גורם לאושר , אני לא חושבת שהנאה תמיד גורמת לאושר , אני חושבת שצריך לשנות את קו המחשבה תמיד לחיובי , להסתפק במועט , הגשמה עצמית , זה מה שחסר לי . 
אני גם מאוד ביקורתית כלפי עצמי , ומאוד סגורה , בשביל לקלף את כל השכבות צריך לעבוד מאוד קשה . 
תמיד הרגשתי מן עצבות כלשהי , למה ? כי הייתי שם . למרות שאני בחורה יפה , למרות שהתחתנתי , למרות שיש לי בעל מקסים , למרות שהגשמתי את חלומה של כל אישה (כמעט) להיות אמא , למרות שכבר חמש עשרה שנה אני עובדת באותו מקום , משהו אכן דפוק אצלי בבטן פנימה . 
הכל בגלל שהייתי שם , במקום ההוא , טראומות ילדות משפיעות על החיים , אין מה לעשות , בדוק . 
כל מה שקורה לנו משפיע , אז אני חייבת לאסוף את עצמי , ולחשוב רק על טוב וטוב וטוב . 
מכוון ששנת 2017 ושנת 2018 לא היו טובות אליי , פעמיים ברחתי , פעמיים גרמתי לעצמי להיעלם מהעולם , להתנתק מהטלפון ומכל האנשים שסביבי , אך אינני יכולה לעשות זאת שוב , כי יש לי למי לדאוג . 
ולכן אני מחזיקה את עצמי על חוט השערה , חייבת לעשות זאת , חייבת יקרים שלי . 
ועכשו הולכת להכין אוכל . 
2 תגובות
29/09/2018
29/09/2018 12:52
DEARMOM
בוקר, שמחה, הישרדות, סיפור
שלום יקרים , מה שלומכם הבוקר ? 
הבוקר קמתי בשעה 11 , הגדול הלך לחבר לאחר שאכל משהו , הקטן אוכל עכשו . 
בואו נדבר קצת על החיים , החיים זה ממש כמו הישרדות . למה אנחנו תמיד עולים במהרה ההר , ואז יורדים ממנו כמו במין רכבת הרים מהירה ? ככה כי ככה זה , וככה זה ישאר . 
בשביל להישאר על המסלול המהיר , אני חייבת להיות חזקה , חייבת קודם כל להיות בעלת אנרגיות , להפסיק את הרגשת המלנכוליות הזאת שנחתה עליי , ולחייך כן , פשוט לחייך . 
בשביל להרגיש טוב על המסלול האיטי , אני צריכה לקבל , כן לקבל את הכל , ולהיות מאושרת בחלקי . 
זהו סוד האושר ? ממש לא יודעת . אך נראה לי . אנשים מאושרים שמחים בחלקם , ותמיד ממשיכים לנוע , לא עוצרים , ולא מפסיקים את החיים אם קשה , אלא ממשיכים לנוע . 
הבוקר עשיתי מדיטציה , סתם בשביל לנסות , מדיטציה של בוקר לתחילת היום , מה אתם אומרים ? האם אתם קשובים בכלל לכזה דבר ? צריך להיות מאוד מרוכזים במה שמישהו אומר על גביי גלי האתר שם . 
ולא תמיד אנו קשובים . ולכן זה לא מתאים לכל אחד , להתחיל לפנטז על כדור צהוב ? או על שרביט קסמים שמחזיקים ביד ? טוב , נשמע קצת קוסמי מדי . 
בעלי שואל מתי אוכלים , ואני נותנת לעצמי עוד רבע שעה של חסד , למרות שאינני רעבה , כרגיל . בוקר . 

0 תגובות
27/09/2018 17:24
27/09/2018 17:24
DEARMOM
דיכאון, בקשה, משפחה, בעל, תסכול
יש לי לחץ בבטן , קשה לי להסביר את התופעה . אני לא מרגישה רגועה , פחד אין סופי . 
הילדים בבית , כל אחד עסוק בעינינו , הבעל בבית עסוק בעינינו . ואני מנסה למצוא מה לעשות עם עצמי . 
אכנס עכשו להתקלח , קצת להתאוורר מהאווירה המלנכולית הזאת . 
היום הייתי אצל מאיה הפסיכולוגית התור נקבע לשעה 10 , קמתי בשעה 9 אפס אפס , וגם זה בקושי , מכוון שהשעון המעורר לא בעלי לא צלצל . 
או יותר נכון , שמעתי אותו ולא קמתי , זה היה בשעה 07:20 אבל לא התחשק לי לקום ונשארתי במיטה , עוד קצת עוד קצת לברוח לעבר הכרית , גם ככה שום דבר לא מחכה לי מעבר לכרית . 
עוד יום של מחשבות , עוד יום של שעמום בבית . 
אצל מאיה שוחחנו על כל מיני דברים , על כך שאני חולמת לפתוח את הדלת שלה ולצאת משם נקיה , זכה , טהורה , ושלווה , בלי שום מחשבות , בלי שום תסכול , בלי שום עצב וריקנות שנפלו עליי כך פתאום . 
לכל הרוחות והשדים , יש לי ילדים בבית , יש לי בעל . אני חייבת לאכול , חייבת להתחזק לפחות עבורם , ושום דבר לא עוזר . אני נעולה בפנים , לא רוצה לפתוח , סגורה במין תיבת אוצר , שהמפתח שלה אבד ונפל לתהום . עכשו אני מחפשת את המפתח . את אותו מפתח שיגרום לי לחוש אושר , סיפוק , רגיעה , ושקט , שקט נפשי . 
יקרים שלי , אני שמחה שאתם כאן ואתם קוראים את מה שאני כותבת , כך אני לא מרגישה לבד . 
כך מישהו איתי , חווה קצת איתי את מה שאני מרגישה . 
ברקע הטלוויזיה , ברקע המחשב , ושניהם מרעישים בקולי קולות . בו בזמן אני כותבת . מנסה להתרכז כמה שיותר . 
כן , גם הריכוז לא משהו בימים אלו , ובטח ובטח גם הזיכרון . 
נמאס פשוט נמאס 
מחפשת מזור 

1 תגובות
26/09/2018
26/09/2018 14:21
DEARMOM
פנטזיה, עצב, אלוהים, בקשה, בריאות
יש לי כמה בקשות מאלוהים היקר , קודם כל תגרום לי לשמוח בחלקי ובאמת רק בריאות . רק בריאות לכולם זה באמת הכי חשוב . כאשר אנו חולים אנו לא יכולים לעשות כלום , ובטח ובטח שלא לתפקד . 
כן אני מרגישה קצת חולה , לא אין לי מחלה מאובחנת כלשהי , אך אני חולה במחלת העצבות התהומית , מחלה שלא אוכל להבריא ממנה , אלא רק לאחר שאכניס לתוך ראשי הקטן והחלול כרגע כנראה , שהכל טוב , הכל באמת טוב . 
הייתי מאוד רוצה לעזור לאנשים , הייתי מאוד רוצה להיות שלמה עם עצמי , ולהרגיש מלאה . עכשו אני ריקה . 
מה שיש בבטן זאת התפוצצות שיא , ומה שיש בראש זהו חור שחור . 
אני מנסה לחשוב איתכם ביחד כיצד לנסות ולשפר את המצב העגום הזה שבו רבים כל כך אנשים שמרגישים בתחושה דומה ומנסה להבין את הצורך הקיומי שלנו באושר וקבלה . 
לקבל את מה שיש , לאהוב את מה שיש , להסתפק במה שיש , ולהאמין כן . להאמין . לוא דווקא להאמין בבורא עולם , אלא לקבל את האמונה עצמה כחלק מהחיים , האמונה שהכל בסדר . 
למרות שאני מנסה להכניס לראשי החלול כרגע , מחשבות טובות , קצת קשה להתגבר על המפלצת האכזרית שנמצאת בכל אחד מאיתנו מפלצת העצבות שלפעמים באה לבקר. ולפעמים גם לא עוזבת. 
אז אני מנסה עכשו בכל כוחי לתאר אותה . 
מפלצת שחורה דומה לתמנון בעלת שמונה ראשים , ששולחת את רגלייה לכל עבר , מנסה לעטוף את גופי הקט והצנום , מנסה לתפוס אותי בכל כוחה , ואני הקטנה , מנסה לעצור אותה , בועטת בה בכל כוחי , צורחת לאלוהים שיעזור , מנסה , עופי לך מפה , הדם זולג על גופי , ואני ממשיכה להלחם במפלצת התופת , אני כבר לא פוחדת , אני נלחמת , אני שפויה , אני אמיצה . הלוואי . 
0 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »